לפני יותר משנה פרסמתי פוסט "מוקש העלבונות" (דצמבר 2015), שעסק במצבי פגיעה ועלבון בחיינו האישיים והארגוניים. בעקבותיו הגיעו אלי מספר הערות, הארות ושאלות נכבדות ומעניינות המצדיקות כתיבת פוסט המשך.
מישהי שאלה האם להיעלב ולהיפגע זה הינו הך בעיני.
אינני יודעת, אך נראה לי ששתי המילים משמשות באופן דומה ומבטאות אותו סוג של התמודדות רגשית.
שני אמר שבשיחות הערכה אכן יש פוטנציאל פגיעות גבוה ושתפקידו של המעריך למנוע פגיעה ככל יכולתו. כמובן נשארת פתוחה השאלה- כמה ביכולתנו למנוע מאחרים להיפגע ויותר מכך האם אנו מוכנים לקבל עצמנו ככאלו הנתפסים פוגעניים.
שלישי העיר שאכן המסר בפוסט מאוד מאתגר, אך לא ריאלי לנהוג בפגיעות או בעלבון כבכל רגש אחר וכי לעניין הכוונה- לפגוע או לעלוב, משקל גדול בעיניו ביכולת להתייחס לרגש זה כדומה לכל רגש אחר.
ועל כך ראוי להתעכב:
יש מיני מצבים בהם אנו מתאמצים ומתאמנים לדייק בפגיעתנו בכדי "לפגוע בול". הדיוק בפגיעה והשיפור ביכולת הפגיעה מוערכים ואף זוכים לתגמול:
בתחרויות חץ וקשת או אגרוף,
בפעולות מלחמתיות-"פגע לו בול בפוני"-כמאמר השיר על דוד וגוליית,
בציד, בעמידה ביעדים, לדוגמא.
כמה סבלנות והתמדה צריך בפעולות אלו על מנת להגיע לפגיעה המדויקת ביותר האפשרית.
כמה עוזרת להצלחת הפגיעה העובדה שרגשות הצד השני אינם מהווים גורם אותו יש לקחת בחשבון ורק המטרה לנגד עינינו.
משהו לחשוב עליו: מי שפוגע בנו במכוון, יתכן כי התכונן לכך זמן רב, יתכן אף כי "התאמן" על ידי רמיזות עדינות או הבאת מיני תלונות שיש לו כלפינו, בפנינו או באוזני "מאמן לשיחות לא נעימות". אך על מנת שניקח בחשבון את המסר היה עליו "לפגוע בול", הכי מדויק שאפשר.
כואב? בוודאי. לעיתים- כאב חד ואי נעימות הנמשכת זמן רב.
לעיתים אף היינו מעדיפים לא לדעת מה שכוון אלינו, הרי רק כך הצלחנו להתעלם מהערות קודמות.
האם הפגיעה מקדמת דבר מה? זה כבר תלוי בנו. האם נישאר עסוקים רק בכאב שגרמה הפגיעה, או בכעס על "כוונת הפוגע", או ב"איך" נאמרו לנו הדברים, או בנתק מהפוגעני ופסילתו כ"אדם מרושע" או ברחמים על עצמנו ש"כך עשו לנו".
או שנהיה מוכנים לקבל את ה"פגיעה-בול" כ"הישג" של אבחנה שממנה נוכל לזוז-ללמידה,ליתר תשומת לב, לשינוי, להתקרבות או לבירור הנושא.