מנהלת שהשתתפה בהכשרת מנחים, אמרה באחד ממפגשי הלמידה,
כי ככל שהיא מבינה לעומק את תפקידו של המנחה כך היא מבינה יותר דבר שאמר לה מנהל שאיתו עבדה בעבר:
"אם את רוצה להצליח בניהול כדאי שתְפַתְחִי
"Capacity for containing hatred"
(יכולת להכיל שנאה)
ממה שלמדתי עד כה נראה לי שזה רלוונטי גם למנחי קבוצות," ציינה.
שמעתי אמירות דומות ממנחים ומנהלים בעבר, אך אין ספק כי הניסוח שהיא הביאה לקבוצה היה ייחודי בעוצמתו, והוא הושמע בעיצומו של תהליך שכלל גם כעסים, ביקורת, מאבקים והתנגדויות, מולי כמנחה.
ברצינות, hatred ?
לחברי הקבוצה שהתעניינו במשמעות האמירה הסבירה:
"להיות מנהל, וגם מנחה, זה להיות סמכות. אנחנו והמשתתפים מבינים שהסמכות הזאת נחוצה. לנו נראה שאנחנו רק רוצים לעשות טוב, אך בעיני המשתתפים זה לא תמיד כך, ולעיתים אנחנו, כסמכות, נתפסים כמי שמעכבים אותם או מקשים עליהם, ממש כמו שקורה כאן בקבוצה, ותראו איזה דרמה יש כאן..."
אכן התחוללה דרמה, אבל hatred?
במגוון תאוריות על קבוצות והנחיה ניתן למצוא הסברים בדבר חשיבות יכולת ההכלה של המנחה כאחת הדרכים ליצור בקבוצה פתיחות וכנות, כאחת הדרכים לבנות אמון ומרחב בטוח במפגשי הקבוצה.
תאוריות רבות גם מסבירות לנו כי קבוצות וצוותים משליכים על המנחה הן כעסים ותסכולים שמקורם במה שקורה בארגון והן כאלה שמקורם בתפיסת הסמכות של כל אחד מהמשתתפים.
ומנחה, גם אם אינו מרגיש כך תמיד, הוא סמכות לענייני הנחיית והובלת הקבוצה.
וזה מאתגר. מאוד.
קודם כול, מאחר ש"יכולת הכלה" נתפסת כחיובית ומקדמת- עיקרה הרי אמפתיה, הבנה, קבלת דברים שונים שקורים בקבוצה ויכולת לשים את השיפוטיות בצד.
אך מסתבר, לא פעם, שיכולת הכלה, כוללת גם נכונות לקבל אמירות והתנהגויות שבסיטואציות אחרות- חברתיות או עסקיות היו נתפסות במקרה הטוב כלא נעימות ובמקרים אחרים אפילו כפוגעניות.
אנחנו לומדים תאוריות שמסבירות לנו על שלבים בהתפתחות קבוצה, ועל החשיבות של ההתנגדות, לדוגמא, כשלב שבונה ומגבש את הקבוצה.
אך "מחכים בכיליון עיניים" שהשלב הזה יסתיים, כי הוא דורש מאתנו הכלה לא פשוטה.
שמענו והשמענו שוב ושוב "לא לקחת את זה באופן אישי",
אך כשמשתתף בקבוצה אמר לנו: "הייתי בהרבה סדנאות ובמקרה הטוב הן לא הזיקו, ולא נראה לי שכאן יהיה אחרת"
התעורר בנו הרצון "להוכיח לו" שהפעם זו תהיה סדנא בלתי נשכחת.
האם כל אלו חוויות של hatred?
אני בספק.
פגשתי מנחים רבים שקידשו את האווירה הטובה בקבוצה, ורצו שכל העבודה הקבוצתית תהיה בהרמוניה.
כל דיסהרמוניה נחוותה והתפרשה אצלם, אולי,
כ- hatred.
פגשתי מנהלים שהצורך שלהם להיות נאהבים על ידי עובדיהם היה המקור הדומיננטי לקבלת ההחלטות שלהם.
כל יחס שאיננו אוהב- נחווה והתפרש אצלם,
אולי, כ- hatred.
חוויתי עם קבוצות את המשאלה שיחליפו אותי במנחה אחר/ת. מבאס. לגמרי.
אבל hatred?
כבר עברו מספר שנים מאז אותה אמירה והיא מלווה אותי, כמנחה וכיועצת.
לאחרונה הופיעה אמירה דומה באחד ממפגשי ההדרכה שקיימתי.
התובנה, מאירת העיניים של המנחה המודרכת הייתה:
"עכשיו אני קולטת שאני זו שבעצם "הכניסה" לחדר את ה- hatred.
ונראה לי שאני מוכנה לסלק אותה.
עם כעס, ביקורת והתנגדויות, כבר למדתי לעבוד. קצת."