לפני שנים קיימתי עימות יזום עם אמי היקרה.
הייתי במין תקופה כזאת, שעל מנת לעמוד על הרגליים וללכת באופן עצמאי הייתי צריכה לריב עם אימא שלי.
התכוננתי לשיחה הזאת הרבה זמן: איך להגיד, מה להגיד, לא להתנפל עליה (היא הרי ניצולת שואה), לא להיבהל ממנה (אימא שלי הייתה אושייה מיוחדת במינה), לא להבהיל אותה לא לפגוע בה ובכל זאת לומר מה שחשוב לי.
וכך, במוצ"ש שנבחר בקפידה הזמנתי את אימא שלי לשיחה ואמרתי בהתרגשות כל מה שתכננתי.
אמי, כדרכה, הקשיבה בנחת, שאלה שאלות, ענתה כמה תשובות (שחלקן ממש עצבנו אותי) ולקראת סוף השיחה נתנה נאום מכונן:
"עשינו כמיטב יכולתנו" אמרה.
"אני ודוד (אבי) שמחנו שאחרי מה שעברנו בשואה, הצלחנו בכלל ליצור קשר זה עם זו, שמחנו שהריתי, שנולדו לנו בנות בריאות, שהצלחנו לבנות בית ולחיות ביחד חיים נורמליים.
אז ברור שעשינו טעויות, לא ידענו איך להיות הורים, למדנו ביחד ועשינו כמיטב יכולתנו.
את הצעירה- אז איתך בטח עשינו הכי פחות טעויות, בכל זאת למדנו משהו בדרך.
ובאמת עשינו כמיטב יכולתנו".
שנים רבות שאני נושאת איתי את הנאום הזה של אמי.
כל פעם מגלה בו הבנה אחרת- עלי, על בני אדם ולאחרונה על המשמעות העמוקה של
"לעשות כמיטב יכולתי".
מסתכלת על התמונות של אמי ואחיה
ועל קבוצת החברים של הורי מתנועת עקיבא שרובם הגיעו לארץ לאחר השואה
ומאחלת לעצמי להמשיך ולהוקיר את "מיטב יכולתם" שהוא לעיתים קשה לתפיסה.
חברה טובה שאלה אותי בשנה שעברה אם אצל הורי או חבריהם היו תופעות פוסט טראומטיות מהשואה בדמות סיוטים, התנהגויות לא שפויות וכו'.
לא פגשתי כאלו בסביבתם וגם לא שמעתי אותם מדברים על תופעות כאלו.
משהו בחיבור הקבוצתי שלהם, של אנשים שבחרו כל אחד בדרכו, "לעשות כמיטב יכולתם" אחרי השואה, יצר כנראה גם מרחב של חמלה, אהבה ובטחון לכל אחד מהם, מרחב כזה שגם תמך וחיזק כל אחד מהם ברגעים קשים.
פעמים רבות אני מציעה לעצמי ולאחרים לראות את מעשנו כ"מיטב יכולתנו" לאותו רגע נתון.
הרבה פעמים זו נתפסת כהצעה "לא רצינית".
מדוע? על זה בפוסט נפרד.
הפעם- רק להוקיר ולהתפעל, פעם נוספת ממי שלימדה אותי שיעורים רבים על שפיות,
וזה ללא ספק אחד הטובים שבהם.