אכן כמו בפוסט הקודם: סופים הם לפעמים,
הפעם על הסיכום והפרידה של המנחה מסדנא, מקבוצה.
והכל התחיל, ממש מזמן, בשיחה מאירה עיניים שהלכה והתגלגלה עם מורן ארזי, קולגה להנחיה.
והנה לפניכם כמה גלגולים.
כשנדמה היה לי שהשלמתי את חיבורו של הפוסט הזה שלחתי אותו למורן, ומורן הגיבה:
"הדבר המשעשע הוא שדווקא הסוף של הפוסט לא מובן לי, למרות שזו המהות של הפוסט- סופים."
אז כתבתי אותו שוב, ושוב.
נראה לי שקיבל צורה והיגיון.
אני, לפחות, כבר מבינה מה אני אומרת.
עכשיו מהתחלה בצורה מסודרת:
תקופה ארוכה למדי היה לי סיכום אחיד להרבה מהסדנאות שהנחיתי:
"כבר אמרתי כל שהיה לי לומר במהלך הסדנא, אז עכשיו ניפרד, תודה שהייתם כאן".
באמת חשבתי שזה מתאים, סוף סדנא, מה צריך עוד להוסיף?
אינני אוהבת פרידות.
וכבר ידוע לנו כי מנחה, בעבודתו, נפרד שוב ושוב, זה מכביד.
וזו הייתה דרכי לפתור את הקושי שלי.
לא נתתי את הדעת יותר מדי על תפקידי כמנחה בסיכום הסדנא ולא התעמקתי הרבה בסיכום כחלק מהראייה הכוללת של הסדנא.
דברים רבים השתנו מאז.
כמנחה המלמדת מיומנויות הנחיה דרשתי מעצמי ללמד גם על סיומים ופרידות.
בנוסף, מדי פעם היו משתתפים שהסתכלו עלי במבט מופתע/מאוכזב ושאלו: "אבל מה? את לא מסכמת?"
וגם, זכיתי להדרכה אצל עמי פרגו. מדריך מיוחד למנחים מתפתחים. ולכל המנחים.
עם ההיסטוריה הזאת הגעתי לשיחה עם מורן ארזי.
מורן:
"רציתי לשתף אותך במחשבה שעלתה בי לאחרונה על "סופים" של סדנאות.
שמתי לב שיש סדנאות שבסיום שלהן אני עושה סבב סיכום / תרגיל מסכם, מציידת את המשתתפים ברשימה של ארגז הכלים שעליהם עבדנו ושאתו הם יוצאים לדרך, אומרת שמאוד נהניתי ( כשנהניתי ,כמובן ), מודה על הלמידה ההדדית ושולחת את הקבוצה לדרכה.
אבל אז התחושה שאני יוצאת אתה היא שלא מספיק הבאתי את ה"אני מאמין" שלי, את התובנות שלי ממה שעלה בסדנא, בנוגע לנושא ובכלל.
זה אולי משתלב מעולה עם כך שגם אני שונאת פרידות (מי המשוגע שאוהב? ) ומשום כך אני לא באמת נפרדת כמו שצריך. אבל זה משאיר אותי עם תחושת פספוס והרגשה שיכולתי גם אחרת."
ככה התחילה השיחה.
חשבתי שכדאי שאבין יותר ושאלתי את מורן כמה שאלות ששאלתי ועדיין שואלת את עצמי לפני שאני מגיעה לסיכום הסדנא:
֎ האם התובנות שיש לך נאמרות במהלך הסדנא?
֎ האם תוך כדי ההנחיה את לומדת מהמשתתפים על הנושא שלשמו התכנסתם?
֎ מה קורה בסדנאות שבהן הסיום מוצלח בעיניך?
ומורן אומרת:
"אז בגדול הסדנאות שבהן היה סיום מוצלח הן אלו שהתובנות שלי הגיעו הרבה לפני הסוף ואז אני דואגת לשתף את הקבוצה, לעורר על זה שיח ולסיכום מגיעה כבר עם תובנה מעובדת שכוללת את ההתייחסויות של המשתתפים.
בכלל לתחושתי להגיע לסיום יחד זה בד"כ המפתח להצלחה – זה לא הסיכום שלי, זה הדברים שלי לסיכום התהליך שעברנו יחד."
סיפרתי לה על השיעור שלמדתי לגבי סיכומים.
היא שאלה אותי אם כבר יצא לי לכתוב על סיומות. ועניתי שטרם, ושאולי זאת הזדמנות טובה לעשות את זה.
אז...הנה זה מגיע :
כל מפגש שלנו כמנחים עם קבוצה הוא ייחודי:
בקשר שנוצר בינינו לבין הקבוצה,
בקשר שנוצר בין המשתתפים,
במפגש עם התכנים ובתהליך הלמידה שמתפתח בקבוצה.
סדנא באותו נושא תהיה שונה בין שתי קבוצות וכמובן שונה בין שני מנחים.
כשאנחנו ערים לייחודיות זו אנו יכולים להאיר אותה ולתת לקבוצה כמה הבנות ותובנות בסיכום המפגש
הייחודיות לקבוצה, בנושא הספציפי אתנו.
לדוגמא:
למדתי מכם במפגש הזה זווית מיוחדת לגבי הנושא. ולומר מהי.
מה שהכי בלט לי בקבוצה הזאת היא הקבלה וההכלה זה את זו, קבוצה שבה לא היה גרם של שיפוטיות, כמה אויר לנשימה זה מאפשר.
ההנחיה הייתה לי מורכבת. הייתם מאוד מעורבים, עם צרכים שונים ולעיתים סותרים ונדמה לי שזה מסביר גם משהו לגבי ההתנהלות שלכם כצוות, שזה היה הנושא שלנו.
כשלמדתי את הנושא הזה, לקראת הסדנא, כמה מהדברים היו מאוד ברורים לי. השיח בקבוצה נתן פרשנות חדשה לאחדים מהדברים מאחר שהקבוצה בולטת בכך שדבר בה לא נלקח כמובן מאליו.
זו מעין ברכת פרידה, כל פעם אחרת, אך עם מוטו משותף:
הייתם קבוצה ייחודית שיחד עם מנחה ייחודי חוותה למידה חד פעמית בנושא מסוים.