בכל הקבוצות שאיתן אני עובדת יש setting (מסגרת) מוגדר מלכתחילה- כמה כללים ברורים: עמידה בשעות הפעילות, מותר/אסור לאכול, ומצב הסלולארי.
כללים ברורים ופשוטים שממש לא קל לעמוד בהם בהתמדה.
מאחר שכך, ומאחר שלכל קבוצה דינמיקה ומטרות משלה- תמיד יש הפרה של הכללים- על ידי יחידים או על ידי הקבוצה כולה.
כל הפרה כזאת משפיעה על המתרחש בקבוצה ופעמים רבות מפריעה לחלק מהמשתתפים.
אלו שזה מפריע להם מעולם לא פנו ל"מפירי הכללים" וביקשו שישמרו על הכללים ומעולם לא הביעו את מה שמרגישים.
תמיד הם מביטים בסקרנות או בתובענות על המנחה, ולעיתים גם אומרים דברים כמו:
"אולי תעשה כבר משהו?
הרי אתה קבעת את הכללים!
נכון שהם לטובת כולנו והם עוזרים לנו בסדנא, אך מתפקידך להעיר לאלו שמפרים אותם.
אנחנו? מה, השתגענו, להסתבך עם אחרים? אנחנו ממשיכים להיות איתם בקבוצה/או בארגון ולא מתפקידנו לחנך אותם."
כשאני מציעה להם לפנות לאותם משתתפים, והם נענים להצעה,מסתברת להם אמת פשוטה ומאירת עיניים:
חבריהם לקבוצה לא ידעו שהפרת הכללים מפריעה למישהו והם מוכנים להתחשב בחבריהם לקבוצה הרבה יותר מאשר לשמור על "הכללים של המנחה".
כך שהשיח בין המשתתפים מועיל הרבה יותר מאשר הערה כזאת או אחרת של הסמכות/המנחה.
ואיך זה קשור לוובינר עם דן אריאלי?
פרופ' אריאלי לימד אותנו עובדה: על מגיפות מהסוג המדבק ניתן להשתלט כאשר יש משמעת ציבורית ואנשים מתחשבים זה בזה ומבינים כי טובתם האישית תלויה בהתנהגות של אחרים. את הכללים למשמעת הציבורית קובעת הסמכות, אך אם תהיה מועילה קובעת התנהגות היחידים והקבוצה כולה.
גם בקבוצה המורחבת, קרי הציבור, קל להבין אך קשה ליישם.
השאלה:
מה אפשר לעשות על מנת לשפר את ההיענות (compliance) של קהילות שונות להנחיות של הממשלה, מההיבט של הטוב הציבורי?
כדי לענות על זה, חשוב להבין מהו הטוב הציבורי?
לכאורה פשוט, אך בעצם מורכב מאוד, גם כשמדובר בנושאים של חיים ומוות ואנו רואים זאת בימים אלו.
פרופ' אריאלי מספר על משחק שמלמד על מורכבות "הטוב הציבורי":
חלקו 10 שקלים ל-10 אנשים.
אם כל אחד שם את כל כספו בקופה ציבורית מכפילים את מה שיש בקופה בחמש, ומחלקים את הסכום לכולם שווה בשווה.
אם אחד לא שם, אין הכפלה אך בערב מחלקים את הכסף בין כולם, כולל ההוא שלא שם, שהרוויח יותר מאחרים, כי נשאר עם שלו וגם קיבל מהאחרים .
אפשר לשער, בקלות, מה יהיה המשך.
שיווי המשקל של "הטוב הציבורי" המתבטא ב-"כולם שמים" מאוד שביר.
לעומתו שיווי המשקל של "הטוב הציבורי" המתבטא ב- "אף אחד לא שם" מאוד יציב.
כך פרופ' אריאלי.
גם כאן, כמו בסדנא, מעט אנשים נוהגים לומר לאחרים, שבהם הם תלויים, כי התנהגותם פוגעת בהם.
אותו דבר בהתמודדות עם הקורונה.
התלות ההדדית מחיבת יותר רגישות לזולת ויותר התחשבות זה בזה. אלו, יכולים לסייע לחברה בריאה בכל המובנים.
היכולת והנכונות לומר לאחר: "התנהגותך מסכנת אותי/מפריעה לי" חשובה בקבוצה קטנה כמו בציבור רחב, ואולי המצב הנוכחי יאפשר לכולנו לומר זאת לעתים קרובות יותר, גם מחוץ לסגר.