"לא הבנתי את המשוב שנתנו לי", הוא אמר, "אז בקשתי דוגמה. ונתנו לי. זאת הדוגמה?" הוא התעצבן, "מה בכלל הקשר
בינה לבין מה שאמרתם לי במשוב? אם אלו הדוגמאות, אז ממש פספסתם בגדול".
איזה מלכוד: מחד גיסא המשוב נולד מהתרחשויות, ממעשים, מאירועים,
מאידך גיסא, מעטים האנשים שבסיטואציה שבה הם מופתעים ממשוב, ואינם מבינים בדיוק מה שנאמר להם או מסרבים לקבלו, יהיו מוכנים להתרצות אחרי שניתנה להם דוגמה המבוססת על אירוע.
מובן שזו אינה הסיטואציה היחידה בה אנו מבקשים או מתבקשים להביא דוגמה.
בהרבה מצבים מעורפלים, או כשיש קושי לעכל מצב חדש או הסבר חדש, נדמה לנו שאם יתנו לנו דוגמה נוכל לעכל או להבין את הסיטואציה טוב יותר.
מעט פעמים זה אכן קורה.
משתתפים בקבוצות שאותן אני מנחה כבר צוחקים זה עם זה כשמישהו מבקש ממני דוגמה ואומרים:" למה נראה לך שהפעם היא תיתן דוגמה? מה יש לך פרוטקציה אצלה?"
צחוקים על המנחה הם דבר מבורך, ויש טעם גם להתעכב לרגע, על עניין הצורך בדוגמאות.
הרבה מהמסרים שאנו מעבירים, בעת הנחיה, בעת מתן משוב ואף בעת הכוונה לפעולה הם מסרים מופשטים.
"אתה עושה את עבודתך נאמנה", מה זה?
"ההנחיה שלך קידמה את הקבוצה", באמת? ואיך את יודעת את זה?
"אם אתה רוצה להשתפר כדאי שתהיה יותר קשוב", יש דרך לדעת איך זה קורה ה"יותר קשוב" הזה?
מותר להניח כי כל מסר מופשט כזה עובר בראשו של הנמען מעין "תהליך קונקרטיזציה", כלומר, הוא מסמן לעצמו דוגמה שבעיניו ממחישה את מה שנאמר לו.
זו כבר סיבה מצוינת לוותר על הדוגמאות, בכלל!
הסיכוי שהן פוגשות את הדוגמה שבראשו של הנמען נמוך, והחמצה כזאת רק מרחיקה מהמסר, שהוא העניין המרכזי.
במקום לתת דוגמה, עדיף לבקש את הדוגמה ממי שאמור להבין ואף לעשות משהו עם המסר או להציע את תהליך הקונקרטיזציה כחשיבה משותפת.
למשל:
"אם אתה רוצה להשתפר כדאי שתהיה יותר קשוב, מה זה בשבילך להיות קשוב יותר, למשל, ללקוח כועס או לעובד שחושב אחרת ממך?
או:
"אם אתה רוצה להשתפר כדאי שתהיה יותר קשוב- איך נראה לך שאפשר לעשות את זה?"
האחריות והבעלות שייקח מקבל המשוב על הבאת דוגמה יכולה גם לעודד אותו להיות אחראי לשינוי התנהגותו בהמשך.
והרי זו הייתה המטרה מראש.
רוצים לקרוא עוד על הערכת עובדים? כנסו לפוסט העוסק בנושא