אחת מחברותיי נוהגת לומר שהתעייפה מלראות כל דבר בפרספקטיבה, להתבונן בכל מצב מעוד זוויות וללמוד לקחת דברים בפרופורציה ומייחלת כבר לדברים פשוטים בעלי מימד אחד.
מה רבות הפעמים בהן שמענו קובלנות כאלה ובוודאי עוד נשמע ונשמיע.
מדוע? כי במצבים רבים בחיינו הדרך להבנה, לקשר, לאינטראקציה מורכבות ואנו רוצים לפשט אותה. יש מגוון כלים המסייעים במשימה מרתקת ומתמשכת זו . אחד מהם, שתופס תאוצה בשנים האחרונות הינו הפוטותרפיה.
לשם הבנת החידוש והבשורה שבכלי זה, הבלוג מארח את שעיה אי מגור,
העוסק בתחומים רבים של עבודה עם אנשים, הוא גם צלם מחונן ופוטותרפיסט.
וכך אמר:
חברתך צודקת . לפעמים פשוט צריך להניח שסיגר הוא רק סיגר ....ואת זה אמר מי שהמציא את "אמנות החפירות" . פרויד. בשפת היומיום ודאי היה אומר היום לחברתך "נוחי. די לחפור".
אלא שזה באמת לא פשוט להיות פשוט . ודאי כאשר כל אדם ( טוב , נו . רוב בני האדם ) מחפש לעצמו משמעות . יש מי שמוצא אותה בשיר, יש מי שמשמעות חייה בבישול לכל באי ביתה, יש מי שמכתת רגליו כדי להציל עם ומולדת.... יש אחרים שימצאו את תמצית המשמעות בלחם-שום-פלפל וזעתר עם שמן זית, או סתם רגע של מבט אל תוך עיניה הירוקות. למה ? ככה. המשמעות נותנת את הטעם לחוויית היותנו זמניים.
ספר לנו, בבקשה איך עברת מצילום לפוטותרפיה
לא עברתי מצילום לפוטותרפיה. באמת שלא . הייתי שם תמיד( אולי בגלל המחנך והמטפל שבי, או בגלל שירת המגירה). בלי הגזמה , מתחילת דרכי כצלם שמעתי את הלמות ליבי בצילום. ידעתי שבמעשה הצילום אני נוצר רגע שיחלוף. רגע שיש לו משמעות ברגע הצילום , או שתהיה לו משמעות בימים שיבואו. לאחר לימודי הפוטותרפיה באוני' ת"א חוויתי והבנתי את העוצמה שיש בתצלום שמנכיחה מציאות שחלפה , ומוסיפה מימד של חידה ופתרון לתצלום מהאלבום . מי מאיתנו אינו מחייך עם עצמו , מרצין או נעצב בעת עלעול באלבום הפרטי-משפחתי ?! תמונה אחת שעברה מדור לדור שווה לאוחז בה כאילו אחז מטמון יקר ערך. ואני איני מצליח לשכוח את האישה שנמלטה מביתה הנשרף בשער הגיא, וכולה כאב ובכי על שלא הצליחה להציל את האלבום, רק אותו . אני מצלם בהתרגשות ותשוקה, ב"פיוט" אמר מישהו.
כאמור לפני כמה שנים למדתי את לימודי הפוטותרפיה, שהיא תחום חדש יחסית , ומאז אני משתדל לעסוק בכך , ולהפיץ את הידע. אני מגלה כי אנשים וארגונים שמתחברים לחוויה מצליחים לבטא בצילום יותר מאשר במלים, ומצליחים לגעת בתובנות לנוכח הצילום שהם ניצבים מולו.
איך לומדים- זוויות ראייה, פרספקטיבות ופרופורציות- בפוטותרפיה?
אחת המתודות בפוטותרפיה מבקשת מהמשתתף לאחוז במצלמה ולצלם את חוויותיו כאדם, כעובד במערכת,כבן משפחה או בכל תחנה אחרת מתחנות חייו. ההתמקדות בצילום, שיש בו כוונה, היא ראשית לכל חיבור אל יופי ואסתטיקה. זו ראשיתה של הסובלימציה האומרת את מה שיש לצלם להגיד בדרך מעודנת של אמנות. היופי הזה הוא "עיניי המתבונן", שרוצה לומר לנו דבר מה על עצמו ועל העולם שהוא צופה בו . ומי מאיתנו אין בו יופי ? תהליך הפוטותרפיה מלמד אותנו לשכלל את נקודת המבט ולעשות שימוש ביופי , כפי שכתב דויד גרוסמן "איך שיופי יכול לרפא". מורתי, ד"ר ענת בוצר, אומרת כי הפוטותרפיה עוסקת בפענוח של שלושה סודות : הסוד של הצלם, הסוד של התצלום והסוד של המתבונן .
זאת ועוד : הבחירה של נושא הצילום וההחלטה של מה ייכנס למסגרת ומה לא יהיה בתוכה, בזה יש כבר החלטה על זווית התבוננות, יש בה תובנות של המתבונן שנעשו עוד טרם לחיצה על כפתור הצילום ובמהלכה . בעזרת הפוטותרפיה נחדד את הצומת הזו, בה נפגשו הלב, הראש ועדשת המצלמה. עצם הצילום וההחלטות המודעות, או שלא הוא אמירה שיש בה פרספקטיבה ופרופורציות. מרגע שהצילום נוכח, תוכל גם חברתך, להצטרף לחגיגה של הענקת משמעות פרטית, ארגונית, משפחתית, ואפילו חברתית לאותו פריים שצולם . כי "תצלום חזק יותר מאלף מלים.
הפוטותרפיה מזמנת למשתתף – פרט, קבוצה או ארגון – הזדמנות לצמיחה, להתפתחות ולשינוי באמצעות השפה הצילומית .
לדוגמא :
בסדנה שערכתי עם נפגעי נפש יצאנו לרחוב והמשתתפים התבקשו לצלם את עצמם ואת הסביבה האנושית . קודם יציאתנו אמר אחד מהם: "אני רוצה להיות רואה שאינו נראה...שאוכל להתבונן בעולם, אבל שהאחרים לא יבחינו בי, כי הם רואים את המחלה שלי..." . בתום הסיור בעיר אמר אותו מתמודד " בעצם אנחנו כולנו אותו דבר..." .
משתתפת בארגון צילמה מנורת שולחן כתצלום שמשקף את האופן שהיא תופסת את תפקודה– כמקור לאור בארגון, אח"כ צילמה את הכיור המטונף כתצלום שמבטא את האופן שלתחושתה רואה אותה הארגון.
מה יכול הארגון ללמוד מתצלומים אלה על התנהלותו ?!
האם השכולה מאסון המסוקים ראתה בתצלום העגורים שבשמיים את מי שלא ניצל באש התופת.
האיש שצילם את שתי הציפורים שעפו בחטף, זיהה את החוויה שלו עם ילדיו שבגרו ועזבו , והתפייס עם הניסיון שלו ללכוד את שתי הציפורים באותו פריים.
עובדת קיבלה מחדש ובאהבה את חווית ילדותה הכעוסה כאוספת ביצים בלול במושב, לאחר שחזרה עם המצלמה אל לול התרנגולות ושחזרה בצילום עם מוזיקה את החוויה ההיא, והפסיקה "לקטר" על המשימות שמטיל עליה המנהל במקום עבודתה היום.
מה האתגר העיקרי של המשתתפים בסדנא כזו?
העידן שלנו מדבר בצילומים . התצלום והרגע נשדפים לדק.
ממש בימים אלה המוני ישראל נוסעים ברחבי הגלובוס, ולעתים נדמה שהצילום הנשלח לרשת שיגיד " תראו, תראו. הייתי פה " , חשוב הרבה יותר מעצם החוויה האמיתית. כמעט "הנני"-ולהבדיל.
האתגר האמיתי הוא לעצור. לעצור עם המצלמה והתצלום לרגע. להתבונן. להקשיב. לצלם מתוך משמעות.
דורותיאה לאנג , צלמת אמריקאית מפורסמת אמרה כי "המצלמה היא כלי המלמד אותנו להתבונן ללא מצלמה".
מבחינתי, זהו האתגר האמיתי לאנשים או ארגונים שבוחרים לעשות שימוש בפוטותרפיה- ללמוד להתבונן מחדש בהתבוננות חכמה ומרגשת במציאות ובהשתקפותה בצילומים .
ומה תאמר לחברתי שהתעייפה מזה?
תגידי לה שלא מדובר בגימיק אופנתי. תגידי לה לנוח אבל עם מצלמה ( אפשר גם עם הנייד, בתנאי שתלמד עוד קצת להפיק ממנו תצלומים נכונים ) , לבחור פינה של יופי או פשטות- בים, ברחוב, בשכונת ילדותה,בשוק, ברחובות עיר זרה .....- ולצלם , ולצלם ....ולצלם.
אח"כ להניח את התצלומים בצד למשך חודש מבלי להתבונן בהם . אם כעבור חודש היא תמצא שלושה תצלומים עם יופי שמדבר אליה, היא מוזמנת ליהנות ואח"כ להרים טלפון לכוס קפה.