נפתח בכמה סיפורים.
סיפור ראשון.
כל סוף שבוע נהג אחד מהקולגות שלי להקדיש את זמנו לכתיבת הצעות לארגונים: פיתוח מנהלים, מיזוגים בין יחידות, פיתוח צוות הנהלה ועוד כהנה וכהנה. בחודש האחרון היה לו זמן פנוי.
מה קרה? שאלתי, יש מיתון?
לא, הוא אמר, הבקשות מגיעות כסדרן, אך התשובות להצעות המאוד דחופות לוקחות בין חודש לשנה. אז עד שאפענח את הפער הזה, החלטתי לנוח.
סיפור שני.
"תשמעי סוד", היא אומרת לי, "ומגלה רק לך כי את לא מהארגון אז לא תוכלי גם את להשתמש בזה. כשהתחלתי לעבוד כאן, כל פעם שאחד המנהלים היה אומר שצריך משהו ממש דחוף ומלחיץ את כולנו, ישר רצתי לעשות- מצגות, תרשימי זרימה, להוציא מידע, להצליב מידע, כל מה שנדרש.
יום אחד הבאתי מה שצריך ממש מהר ובחיוך מתנצל אמרו לי: כבר לא צריך את זה, שכחנו לומר לך.
ובפעם שלאחר מכן נדחתה הישיבה שוב ושוב ועד שהגיעה כל מה שהכנתי לא היה רלוונטי.
כעסתי, נעלבתי, וקבלתי החלטה: אני נותנת לאחרים לרוץ עם הדחופים. מחכה לראות מתי והאם יבקשו פעם שנייה ובשלישית מבינה שהפעם זה רציני ואז עושה."
סיפור שלישי.
"כבר עברת לתפקיד החדש?"
"לא, זה נדחה, כי השינוי הארגוני נדחה."
" זה שמדובר עליו כבר שנה?"
"כן, מתישהו יהיה שינוי, אך לא בטוח שהתפקיד עוד יהיה רלוונטי."
לכאורה המשותף לשלושת הסיפורים הוא פער, לעיתים בלתי נתפס, בין מקצבים שונים בהם מתנהלים חיי הארגון. פערים שיכולים לגרום להרמת גבה ולשאלות לגבי חוסר ההיגיון מאחורי כל אחת ואחת מפעולות ומהחלטות הארגון.
אך כאן טמונה, אולי, ההבנה ל"הפרעת קצב" זו ומה שאפשר לעשות על מנת לאפשר "נשימה ארגונית" סדירה.
לכל ארגון, היגיון פנימי וזמני משלו. היגיון שהוא תולדה של הבנה עסקית/ציבורית/חברתית, מטרות הארגון, והאנשים הספציפיים הנמצאים בצמתי קבלת ההחלטות בכל רגע נתון.
עצירה קצרה, ובחינת ההחלטות השונות מול קצב יישומן לדוגמא, תאפשר לגלות את ההיגיון הפנימי שמאחורי "הפרעת הקצב" לכאורה.
את השאלה: "זה נשמע לך הגיוני?"
כדאי להחליף בשאלה: "מה ההיגיון הטמון בתהליך/החלטה זו?" או: "של מי ההיגיון הזה ומה המשמעות של היגיון זה לעבודתי כרגע?"
גם אם היגיון זה נשמע כמו: "נסה המון דברים ותתמיד במה שמביא תוצאות".
אך את זה כבר אמרו קולינס ופוראס בספרם "לנצח נבנו" על ההיגיון שמאחורי כמה מהארגונים המצליחים שאנו מכירים.