בימים אלו שטרם הפסח עוסקים חלקנו בביעור חמץ.
יש הרואים בביעור החמץ תהליך רוחני המזמין לביעור מחשבות, תפיסות ואמונות המעכבות אותנו.
בפסח שעבר למדתי מדורית אגמי, חברת ילדות, מורה לתורת ימימה כי בתורה זו יש חמ"צ שראוי לבער כל השנה, עם כל נשימה:
חייבת
מוכרחה
צריכה
איני מצויה בתורה זו, אך הרעיון דיבר אלי וחשבתי כי יכול לשפוך אור על תהליכים אישיים ובינאישיים. הזמנתי את המורה להתארח בבלוג ולהרחיב את הרעיון.
שאלתי: נראה לי, שאם מבערת חמ"צ נשארת עם רצון, האמנם?
והיא השיבה: "יש רצון ויש רצון"
והרחיבה: ימימה מלמדת אותנו שבכל אחת מאיתנו יש 2 רצונות סותרים.
יש רצון ילדי ויש רצון הכרתי.
הרצון הילדי- מפריז (או מחסיר), והרצון ההכרתי הוא מידתי ומיטיב.
הרצון הילדי הוא רצון לא מפותח "רישום מילדות" שלא מחובר ליכולות שלנו כיום.
הרצון ההכרתי מודע, משתנה, מתפתח ומאפשר ללומדת לפעול ע"פ יכולותיה באמת בזמן נתון.
מי שרוצה לוותר על החמ"צ, מוזמנת להשתמש במילים: רוצה, משתדלת, מנסה, יכולה, בוחרת.
שאלתי: וכיצד מניחים להרגלים הישנים?
והיא השיבה: אפשר להתייחס לרצון מפריז (או חוסר רצון) כהרגל ישן.
רצון זה הוא חלק מהמערכת האישית שלנו, חלק שגורם לעומס נפשי.
בלימודי חשיבה הכרתית אנו מוזמנות לתת מקום לרצון הזה, לשהות במחיצתו, להכיר אותו לעומק ולהכיר בו- לקבלו כחלק עמוס בתוכנו.
קבלה זו נקראת בלימוד "תיחום". התיחום מגדיר, בכתיבה, את החלק העמוס, שם לו גדר, ממתן את השתלטותו על המערכת האישית, ומפריד אותו מחלקים הכרתיים ומקדמים, למשל: רצון מיטיב.
ההפרדה מאפשרת ללומדת להכיר את הרצון המידתי המותאם ליכולות שלה באמת, ולפעול בהתאמה. מי שמניחה את ההרגל הישן בשדה ההכרה ופועלת באופן שהוזכר, למעשה מניחה לו, ולא ממשיכה לתת לו כוח.
ולבסוף הוסיפה משלה למי ש"אינה יודעת לשאול":
ואמרה: האם יש דבר כזה "שאינה יודעת לשאול"?
מי שפוגשת קושי בחייה, עפ"ר עולה בה קושייה במיידי, באופן הרגלי:
למה זה קרה?
למה דווקא לי? למה עכשיו?
ומה יהיה?
שאלות מסוג זה, שייכות להרגלים הישנים.
בלימודי חשיבה הכרתית כאשר פוגשת קושי, מתייחסת אליו כאל נתון ומנסה לשאול שאלות מקדמות, למשל:
מה אוכל ללמוד על עצמי מהמתרחש החיצוני?
מהו גרעין הטוב הטמון בניתן (ונסתר לעת עתה ממני)?
בלימודי התפתחות הכרתית, השואלת גם עונה, ותשובתה מולידה הבנה חדשה. ההבנה היא הבסיס ליישום ולתוצאה רצויה. השואלת גם עונה, כי התשובות נמצאות בתוכנו ומלאכה נכונה (נכון, בכתיבה) הופכת אותן להבנות יקרות.
חירות הבחירה נתונה בידיה של הלומדת ההכרתית בלבד.
הילדה שבתוכנו איננה בוחרת אלא חוזרת על אותו דפוס שוב ושוב המעכב את התפתחותנו.
כשלא בוחרות במישרין במה שמקדם,
בוחרות בעקיפין במה שמקבע.
הודיתי לה וקראתי שוב.
ושוב.
רעיון מוכר אך השפה חדשה, ויתכן כי צריך לפגוש ברעיון זה בניסוחים שונים על מנת שיימצא לו מקום של קבע אצלנו.