מדי שנה כשמתקרבת תקופת "שיחות ההערכה" יימצאו כמה מנהלים שיבקשו לקבל הדרכה כיצד לבצע שיחות אלו. גם כשזו להם הפעם השנייה או השלישית לקיום שיחות הערכה. כשהם נשאלים מדוע, אחת התשובות הנפוצות היא: "אני רוצה לדעת איך להגיד את הדברים על מנת שאף אחד לא ייעלב והשנה יש לי כמה עובדים בעייתיים במיוחד". כאשר נשאלים מנהלים אלו ואחרים: "ומה יקרה אם העובד ייפגע מההערכתך הכנה?" מופיעה התשובה: "יהיה מאוד לא נעים וזה גם ישפיע על העבודה לאחר מכן".
לצורך הימנעות והגנה הקמנו גדרות האמורים להגן עלינו מפני עלבונות, כאילו אם נציב גדר זו נוכל לחיות ללא פגיעות ועלבונות.
ומה כתוב על השלטים השומרים מפני "האיזור הממוקש?"
"זה לא היה בכוונה"
"אל תיקח את זה באופן אישי"
"תבטיח לי שלא תיפגע"
כמה כוח יש למי שעתיד להיעלב.
כמה תשומת לב מושקעת על מנת לא להיתפס כמי שמעליב.
רבות דובר על כך ש"להיעלב או להיפגע זו בחירה", אך אמירה זו תמיד נשארה בצילה של ההתנייה:
"תגידי לי את- זה לא מעליב? את לא היית נעלבת מזה?"
אחד המוקשים נמצא בהנחה כי יש אמירות ויש התנהגויות שמעליבות את כולם, וברור שזוהי הסכמה גורפת.
מוקש נוסף קיים ב"עיסקת החבילה"- אם התכוונת להעליב אותי- מייד אני מסכים להיעלב.
יתכן כי במקום לנסות ולהימנע מפוטנציאל ההעלבה או להשקיע רבות ב"לא להראות שנעלבתי" כדאי לאמץ את ההבנה כי עלבונות הם חלק מהקשרים שאנו יוצרים.
האתגר אינו להימנע מהם או להיות חסינים מפניהם אלא לבחון את דפוסי ההתנהגות שלנו כשאנו נעלבים או עולבים:
האם היעלבות היא עילה ל"עכשו אתה חייב לי"?
האם היעלבות היא הצדקה "לתפוס מרחק" ולחכות שיחזרו אחרי?
האם העובדה כי מישהו מצהיר שנעלב ממני היא סיבה להתחרט ולהתנצל על דברי טעם שאמרתי?
טוב נעשה, לנו, לסביבתנו ולעובדים אותם אנו עתידים להעריך אם נקבל את העלבונות כחלק ממה שמזמנים לנו החיים ונתמקד בבניית דפוסים מקדמים שיח וקשר במקום נתקים.
כמו שאמרה פעם משתתפת בסדנא לתקשורת אסרטיבית:
"לא נעים לי לשמוע זאת, מרגישה פגועה, יעזור לי לקבל דוגמא"