חגית זלצברג
8 מרץ 20212 דקות
בילדותי, אמרו לנו לא פעם, בענייני בגדים, "כחול וירוק לא מתאימים", לא יודעת מתי עזבתי את "האמת" הזאת.
רק יודעת שמאז אינני שבעה מהיופי שב: "כחול וירוק כל כך מתאימים".
מן שינוי, קטן,שנוכחותו מתגלה לי מדי יום ביומי.
כמה הרבה אנו עוסקים בשינוי, (במיוחד בשנה האחרונה בה השתנו מהותית הרבה דברים בחיינו גם כשלכאורה "הכל עמד במקום"):
האם שינוי הוא טבעי וחלק מהחיים,
האם טבעי לנו, דווקא, להיאחז במוכר ולהתנגד לשינוי.
מה קורה לנו מול שינויים מונחתים ומתי אנו יוזמים שינויים.
האמנם, בכל עת כשאנו סובלים, או איננו שבעי רצון מהקיים, אנו מוכנים לשינוי?
או, מדוע חלקנו כה מעריכים ומתפעלים מאנשים שעשו שינויים גדולים או מהפכים בחייהם.
לא יודעת.
מאחר והנושא מאוד מעסיק אותי- הן באופן אישי והן עם ארגונים וקבוצות שעובדת איתם, מנסה ללמוד כל פעם משהו חדש בנושא זה.
לפעמים זה מגיע בהפתעה, כפי שקרה לי בשבוע שעבר.
רגע קטן של הארה גדולה בעניין שינוי.
כשעברתי לתל אביב לפני שנים רבות אהבתי להסתובב בעיר ברגל, הן בסביבת מגוריי והן בשכונות אליהן הייתי נוסעת במיוחד- על מנת ללכת.
במיוחד אהבתי לשוטט בלב העיר שעבר התרעננות והתחדשות. הבניינים המשופצים ובהם דירות משופצות ומסוגננות, כמה שאפשר לראות מהרחוב, שבו את ליבי.
אך גם עוררו בי קנאה.
הייתי משוטטת ברחובות ומדי פעם, מול דירות ממש מיוחדות אומרת: "אוף, שונאת את האנשים האלו".
ידידי דאז, ד', נהג לצחוק עלי כשהיה אומר: "יללה, חֵגִּית בואי נלך לשנוא קצת אנשים עם דירות נפלאות."
אתמול ישבתי בגינה הסמוכה לביתי.
מעין כפר קטן באמצע ההמולה העירונית של רובנו.
הסתכלתי על הבתים ובמיוחד על החלון הזה:
ותהיתי: האמנם עדיין מאווררים כך שמיכות ומצעים?
ואז חייכתי.
הבנתי כי זהו בית עם פוטנציאל קנאה גדול למדי, בשבילי, אך שום מחשבת קינאה לא עברה בראשי.
משהו השתנה. בלי שעבדתי על זה, בלי "שהתכוונתי" ובלי שקנאה עברה לגמרי מעולמי.
יתכן, אני חושבת, שאילו הייתי מגדירה את מיגור הקנאה בנדל"ן כפרויקט שעליי להשקיע בו, המודעות לרגעי ההצלחה והכשל היו צורכים הרבה אנרגיה ולא בהכרח מסייעים להגיע לאותה תוצאה שהתגלתה "לפתע". אולי דווקא העיקוף והעיסוק בעניינים אחרים הביא תוצאות גם במקום זה.
ואולי יש בכך גם תשובה לחלק מהשאלות איתן פתחתי.
כולנו עוברים שינוי, מבלי משים, מדי יום. לא תמיד הוא מודע ולא תמיד התכוונו שיקרה, אך תהליכי שינוי הם חלק מהיומיום שלנו. או כפי שנוהגים לומר הבודהיסטים: השינוי הוא הדבר הקבוע ביותר בחיינו.
אלו שינויים עדינים, איטיים. לעיתים הם מתגלים לפתע, "בקטנה", גם כשפיללנו למהפך גמור.
אולי גם בשל כך אנו כה מתפעלים מאנשים שעושים מהפך בחייהם- שכן השינוי שייצרו הוא בעל נראות גבוהה.
אם זה העניין- הרי שאפשר, יחסית בקלות, לתת נראות גם לכל שינוי עדין שזכה לתשומת לבנו- אצלנו ואצל אחרים.
והאחרים, בהחלט יכולים להיות גם ארגונים. גם בהם יש שינויים משמעותיים שתשומת הלב והוקרתם יתן להם נוכחות וידגיש את היותם חלק מהמציאות, שהשתנתה, גם בלי הכרזה או תכניות שינוי גדולות.