נפגשנו בבית קפה, שוחחנו על מיני נושאים אישיים ומקצועיים.

מאוחר יותר הצטרפה עוד מישהי והקשיבה לשיחה.

"אתם חפרנים," אמרה לנו. " מכל דבר שעולה כאן מיד יש הסתעפויות והעמקות ודבר לא נלקח כפשוטו".

כ"חפרנית" מדופלמת, רציתי כמובן להבין גם מה נתפס כ"חפרני" בשיחה שניהלנו.

כבר מזה זמן שמתי לב כי המרחב הקבוצתי, וכמובן שלא רק הוא, נהיה מקום שמסביבו שלטים: "זהירות: חפירות!"

לא תמיד אני מבינה למה מתכוונים כשמרימים שלט זה, אך הבחנתי כי האזהרה מושמעת, בדרך כלל, על ידי אלו ששיח זה מעורר בהם אי נחת מסוגים שונים, ושלעתים היא תלונה ממש.

אחת המשתתפות בקבוצה שהנחיתי אף טענה כי החפירות האלו הן סתם "השבתת שמחות" מצד המנחים. "עד שהגעת הכול היה בסדר, שוחחנו לנו, פתאום לכל דבר יש משמעות".

משתתפת אחרת טענה, תוך שהיא מאבדת את העניין והסבלנות לשיח הקבוצתי כי "אני לא מבינה למה צריך ל"חפור" בזה כל כך הרבה, לפי דעתי כבר מיצינו את הנושא".

אולי כדאי לעשות קצת סדר, לפחות בכל הקשור לשיח קבוצתי. קטונתי מלהסדיר את ענייני ה"חפרנות" בעולמנו בכלל.

כל מי שמגיע להשתתף בקבוצה מצפה שהשתתפותו תביא לו תועלת- למידת דבר מה חדש, הבנה חדשה- של עצמו ושל אחרים או של נושא מוכר לו. משתתפים יודעים כי למידה תוך השתתפות בקבוצה כוללת גם שיח ורצון להבין את הנושאים החדשים שנחשפו אליהם דרך שיח- עמום וכאוטי ככל שיהיה. אך כמה עמוק להגיע בשיח זה על מנת שתהיה הבנה ולמידה- זו השאלה הגדולה.

קודם כל שאלה שעל כל מנחה להכריע בה כחלק מתפיסת תפקידו:

האם להתעניין, להעלות ספקות, להזמין להתבוננות או לאמת עם המשתתפים דברים שהשמיעו זו "חפרנות" או שזה מה שמאפשר את הלמידה בסדנא?

האם אנחנו מוכנים להיות "משביתי שמחות", או ששמירה על אוירה נעימה ורק נעימה בקבוצה חשובה לנו מכול?

או כפי שניסחה אחת מחברותי: האם אנו סומכים על עצמנו כי נדע כיצד לאזן בין חובבי חפירות ("אם לא חפרנו סימן שלא העמקנו") לאלה שחפירות מעצבנות אותם ("במה תעזור לנו הדברת הזאת?").

חלק מהמנחים שאני מכירה "מלבישים" תשובות אלו על המשתתפים. אחד מהם אמר לי כי "אם מישהו בקבוצה משתף במשהו אף פעם לא אשאל אותו יותר ממה שאמר. אם ירצה יוסיף ואין צורך שאתחקר אותו או 'אחפור' לו בנשמה".

כמה מתבגרות שאני מכירה מקרוב עזרו לי ללמוד שיעור חשוב לגבי "חפירות":

"חפירות" זה דבר מצוין כל עוד הן מתרחשות באזור מוכר, עם בני ובנות גילן.

הורים ומבוגרים אחרים מחוץ לתחום.

מבחינתן, אין שאלה לגבי הטעם, העומק או החשיבות של "החפירות". ברור שזה חשוב, מעניין ואפשר לבלות כך שעות- החברה והקונטקסט הם המגדירים את האפשרות ל"חפור".

ואולי בכך גם טמונה תשובה אפשרית לגבי המתרחש בקבוצות. אם למנחה ברור הקונטקסט וברורה החברה שבה מתרחש השיח, תוך שמירה על גבולות מתאימים לשלביה השונים של עבודת הקבוצה, אם למנחה ברור כי מה שקרוי "חפירות" הינה דרך ליצור עומק, קירבה ולמידה, כך, יש סיכוי, תהיה גם חוויתם ולמידתם של המשתתפים.

לעיתים, אני מוצאת טעם בהזכרת ציטוט מקארל יונג:

"no tree, it is said, can grow to heaven unless its roots reach down to hell"

גם יודעת כי בשל כך, כדאי ל"חפור" בכפית, לחלק מהמשתתפים זו יכולה להיות ירידה לגיהינום, בעלת ערך, אך לא קלה, שווה לתת להם יד ולעשות את הדרך ביחד.