כך הוא ספר לי:

"על הבוקר הגיעו אליי כל חברי הצוות, מלאים בטענות לסמנכ"ל.

נראה לך שלא ידעתי? בוודאי שידעתי, אך העדפתי להדחיק, זו נראית לי דרך התמודדות ממש טובה. במיוחד כשיש לי כל כך הרבה עניינים משל עצמי עם הסמנכ"ל.

עכשיו כאילו אין לי ברירה, הניחו לי את זה על השולחן".

ואני, ברגע של עברית, אומרת לו:

"אתה יודע, בהדחקה כלול דחק, זו המילה שמחליפה היום לחץ, אז אולי גם בהדחקה שלך טמון עוד לחץ?"

הוא צוחק:

"לא נראה לי שהרגשתי כל דחק, כי אחרי שהם דברו איתי, והקשבתי ממש יפה, שמתי את זה בצד והתעלמתי. קיוויתי שזה ייעלם. כמו שקורה ללא מעט עניינים אצלנו. אך הפעם, את בוודאי מבינה שגם זה לא עבד. במיוחד מפני שהם שמו עלי "מעקב" ושאלו מדי פעם אם כבר דברתי אתו. אז ההתעלמות לא העלימה."

ברוח השיחה הוספתי:

"באותה משפחה של "הדחקה" ו"התעלמות" יש גם "התכחשות", רוצה להתכחש ולעבוד על עצמך בעיניים, שהכול בסדר עם הסמנכ"ל?"

מאז אותה שיחה, כל פעם שהגעתי לפגישה, נהג להודיע בקולי קולות: "הנה הגיעה משביתת השמחות".

שמעתי מיני תיאורים לעבודתי כיועצת, אין ספק כי זה אחד החביבים עלי, גם בגלל הנסיבות שבהן נולד הביטוי וגם מפני שטוב להשבית את שמחת ההדחקה, ההתעלמות וההתכחשות.

ייתכן כי בעידן שבו יש תפוצה נרחבת ללימודי האושר ופתרונות רבים נמדדים בכליה של הפסיכולוגיה החיובית, "השבתת שמחה" אינה זוכה לכבוד הראוי לה בכלל, גם השבתה מהסוג הנ"ל.

לאחרונה שמעתי את ד"ר שמעון אזולאי, מדבר על חדשנות. טענתו הייתה כי בעידן בו הכול חותרים אל האושר, ייתכן שאנו מאבדים את הקס"מ, שלו חלק נכבד בדרך המאפשרת חדשנות.

ומה הקס"מ? קושי, סבל מאמץ.

אפשר לפקפק אם אכן נחוצים כל מרכיבי הקס"מ על מנת להגיע לחדשנות או להתמודד עם האתגרים המורכבים המונחים ונוחתים מדי יום על שולחנם של מנהלים, אך אפשר בהחלט להסכים כי הערנות והאומץ הנדרשים להתמודדות עם אתגרים אלו לא יגיעו עם שמחת ההדחקה, ההתעלמות, ההכחשה.

ערנות ואומץ דווקא יכולים לבנות שמחה חדשה כמו בניית שריר חדש לטווח ארוך יותר.

והמנהל הנ"ל? כבר מזה זמן שמח בחלקו כסמנכ"ל, בארגון אחר.

לעוד תהליכים "משביתי שמחות" מוזמנים ליצור קשר: hagit.saltzberg@gmail.com