סיפור ששמעתי ממורתי היקרה ד"ר נעמה אושרי באחד המפגשים בהם למדנו את תורת הנפש הבודהיסטית:

מספרים על מפגש של הדלאי למה עם כמרים מהכנסייה היוונית אורתודוקסית.

הוא בתלבושתו המינימלית והם בתלבושתם גבוהת הכובעים וארוכת הזקנים.

כברכת שלום תפס בזקנו של אחד מהם הצמיד מצחו למצחו של הכומר

ואמר לו: "?We're all the same, you know that, right "

שעות רבות בילינו בקבוצה בניסיון לעכל: באמת? כולנו אותו דבר? מה עם הייחודיות של כל אחד מאתנו? מה עם ההיסטוריה הפרטית שעיצבה אותנו בצורה שונה? מצד שני- אולי זו הדרך היחידה להגיע לאמפטיה והבנה, לראות את הדמיון שבינינו?

מוצאת עצמי עסוקה בשאלות אלו במגוון מצבים.

במשך הזמן, דווקא כצופה, קלטתי מיני משפטים שאומרים אנשים במרחב הציבורי. גיליתי שכולם מוכרים לי בווריאציה זו או אחרת, ואם "מוציאים אותם מהקשרם" מגלים סיפור אנושי אחד המאפשר חיבור, ממש פשוט.

הנה הם לפניכם:

"מה הוא חושב? אני פה שבוע וכבר אתה מצפה ממני לנהל את העולם?" "ואז היא אמרה לי: אני רוצה לשבת אתך, לשמוע למה את עוזבת שאני אלמד מזה משהו כמנהלת. נראה לך? אני יודעת מי אני והיא פספסה אותי בגדול." "בטח שזה לא קל, אם זה היה קל הייתי עושה את זה לבד ולא מבקשת ממך עזרה." "עכשיו אנחנו צריכים לחפש חנייה לאבא." "את יכולה לפרגן לי את הדבר הזה שאני עושה, במיוחד בלי שזה יבוא על חשבונך." "בשבוע שעבר חלמתי שאני מציעה לך נישואין ומציעה לעשות לך ילד ואתה הגבת בדיוק כמו שאתה מגיב עכשיו. אז מה אמרת שיש בשבת"? "אתה מכיר את הסרטונים של "בערך"? נדמה לי שכך קוראים להם. יש להם סרטון אחד שמראה מה היה קורה אם כולנו כל הזמן היינו אומרים רק את האמת. אתה לא מכיר? מה באמת"? "נכון, זה באמת אינטרס שלי אבל ממש אין לי זמן בשביל זה עכשיו."

"ציפרלאקס? זה לא עושה לי מצב רוח, אני כל הזמן בוכה." "בוא נראה איזה מוזיקה מתנגנת שם ולפי זה נחליט איך מתקדמים. כן, בכניסה לבית הדין, שם נחליט." "עכשיו אני רק כותב את הסינופסיס לפילוסופיה של הויזואליזיישן שלפיה אני אעשה את הסרטון. זה הולך להיות משהו מפגר לגמרי, אחי, פאקינג מפגר לגמרי."

"הם המשפחה הכי קולית ומגניבה שאני מכיר, ההורים כאלה ליברלים והכל ברוח טובה וצחוקים, בסדר אז עכשיו הם מתגרשים, אבל זה לא אומר כלום, קורה. אה וגם יש לה דירה שרשומה על שמה."