מאמר שקראתי ב"הארץ" בספטמבר 2016, "ברוכים הבאים לחיי היתוש" מאת עפרי אילני, חוזר ומטריד אותי לפרקים, כמו זמזום של יתוש . המאמר מעלה חומר למחשבה על הטווחים שאליהם אפשר לתכנן, שואל על מטרתו של חזון וכמה רחוק אנחנו רוצים לשאוף כאשר הבסיס לתכנון הינו מה שאנחנו יודעים כרגע, ובין השאר אנו יודעים כי שינויים, ממש מהירים, הם אחד המאפיינים הקבועים של המציאות הנוכחית.

לאחרונה נזכרתי במאמר זה כשמספר מתעניינים בתכניות להכשרת מנחים בהן אני מלמדת חזרו על אותה השאלה:

"שנתיים? ברצינות? זה המון זמן, לא בטוח שיש לי סבלנות ללמוד שנתיים, ובכלל את בטוחה שעוד שנתיים מה שאתם מלמדים יהיה רלבנטי?"

מי ששואל שאלות אלו חי את המקצבים הגלובליים- מהירים, תעופתיים, טכנולוגים ובדרך כלל על פס רחב.

מי ששואל שאלות אלו חי את המקצבים הארגוניים: תזזיתיים, מופעלים מתוך תחרות ורצון להתאים לקצב של המתחרים, ומכוונים להמשיך ולהגביר את שורת הרווח ואת ההספק. הוא מורגל בזיכרון אישי וארגוני קצר מועד ובהתחלפות מהירה של סדרי עדיפויות.

מול מקצבים תזזיתיים אלו נמצאים כמה דברים ששינויים מעטים חלו בהם, לדוגמא:

ההתרגשות מאהדה לקבוצות ספורט

הצורך בקרבה, בתשומת לב והמשוב.

והשאלות החוזרות על עצמן: "כיצד לומר לאחר משהו לא נעים מבלי שייפגע?".

המקצבים התזזיתיים שהזכרנו יוצרים אשליה שכל דבר ניתן ללמוד במהירות העברת המידע הטכנולוגית.

חלק ממה שנדרש על מנת לעמוד במטלות ארגוניות שונות ניתן אכן ללמוד במהירות, לעיתים דרך לומדות רישתיות או on the job.

זוהי אכן "הפרעת קצב" מטרידה. מחד גיסא ניתן ללמוד במהירות: ידע, נתונים ומערכות הפעלה. מאידך גיסא, מסתבר שגם כל השידרוגים בתוכנות הווטסאפ או האינסטגרם לא העלימו ואולי אף החמירו את הרגישות הבינאישית ואת הצורך לדעת כיצד ומתי לומר: "סליחה, טעיתי".

נראה שעלינו ללמוד לחיות נכון בתוך "הפרעות קצב" אלו, ומשמעות הדבר- ללמוד דבר מסוים כמה פעמים, עד שנבין

או עד שנרגיש או עד שנרצה ליישמו.

לדעת כי יש תחומים שהלמידה שלהם לוקחת זמן, לעיתים כל זמן חיי ה"יתוש", וכי תהליך למידה מסוג זה כדאי להעריך בתרומתו היומיומית לחיינו המשותפים ולאו דווקא ב"שורת הרווח" הסופית.