כשהתחלתי לכתוב בלוג, הייתי כבר בעיצומן של כתיבות מסוגים שונים.
כתבתי מערכים לסדנאות, הצעות לפיתוח, אבחונים ליחידות במסגרת ייעוץ, כתבתי הערכות למשתתפי קורסים שונים ותכניות לבתי ספר, ומדי פעם כתבתי גם מיילים קצרים לשמירת קשר. את כל אלה כתבתי בהתמדה ובעקביות מבלי להיות מודעת לכך ש"אני כותבת".
כתיבת הבלוג היא הכתיבה המודעת הראשונה. גלומים בה: החלטה להביע מחשבות ורעיונות, רצון לשתף בניסיון ושאיפה לתקשורת עם מכרים ומוכרים וגם עם חדשים.
חלק מהתגובות שקבלתי הבהירו לי כי אם יש גם מטרה שיווקית לכתיבה הרי שעלי לבחון כתיבה ממין אחר שעדיין איננו מוכר לי.
כשיצאתי לדרך, הייתה לי תכנית כתיבה- רשימת נושאים ומועדי פרסום, ובמשך כמעט שנה התמדתי בתכנית.
ואז הפסקתי.
לא ביום אחד, כמובן, וכשפורסם הפוסט האחרון, לא ידעתי כי לאחריו תבוא תקופת שתיקה ארוכה.
מדי פעם, חזרתי לבחון דברים שהתחלתי בכתיבתם, ועזבתי. כותרות שנתתי לפוסטים, ועזבתי.
הכתיבה השגרתית- המשיכה במרץ, כולל כתיבה יזומה והעלאת רעיונות בפני לקוחות קיימים ולקוחות חדשים, כולל כתיבה שנולדה מלמידה של תחומי ידע חדשים שאותם היה לי רצון ועניין להציג בפני מכרים ממעגלים שונים.
במשך הזמן הזה הרביתי לקרוא בלוגים של אחרים, בכל מיני תחומים; מעטים מהם היו בתחום הקבוצות או התחום הארגוני. בעודי קוראת צחקתי, למדתי, התרגשתי, העברתי לאחרים, עברתי הלאה, ובעיקר שמתי לב לאלו שהוסיפו גם עצות והנחיות לבלוגרים בתחילת דרכם. כמוני. כך יצרתי לי קבוצה.
המסר העיקרי, במילותיי שלי כמובן, הוא: אם הייתה לכם סיבה להתחיל לכתוב - לא בטוח שהיא מה שיגרום לכם להמשיך לכתוב, אך אם תתמידו יתגלו לכם תובנות חדשות, למידות חדשות, דרכים חדשות להביע אותן וקוראים ותיקים וחדשים שיגלו בכך עניין.
וכך, בעת שהתמהמהתי לכתוב למדתי-
שהתמדה היא שריר שיש לחזק אותו, במיוחד בעתות של רפיון וחוסר חשק, ושהדבר נכון כנראה בכל נושא ובכל תחום.
וכמו תמיד- שקבוצה, גם כשהיא וירטואלית ומוכרת רק לי, יש לה עוצמה מיוחדת במינה.
ובכך, כמובן, ארבה לעסוק בהתמדה גם כאן.
בעיקר על קבוצות, ארגונים מנחים וכל מה שביניהם.