במדבר פרק ל"ג- וייסעו 42 פעמים, ויחנו 42 פעמים, וזה בפרק אחד.

40 שנה במדבר, עם אותה קבוצה, פחות או יותר.

במסע הזה מכוונים להגיע ליעד כלשהו, רואים נוף, "סוחבים ציוד", משוחחים, יש כאלו שמובילים וכאלו שמשתרכים, נוצרים קונפליקטים- מסביב למטרה, מסביב להליכה המשותפת. יש ההולכים לבד ויש המעדיפים את ההליכה בתת קבוצה קטנה. המסע מתעצב כסוג של שיגרה.

נעצרים כשמתעייפים.

חונים כשמסיימים פרק.

נעצרים כשמקשיבים למדריך גם אם חושבים לעצמנו ואומרים לחברינו "שוב הוא עם הציפור ההיא... את מי היא בכלל מעניינת... על מה דברנו?".

החניות הינן אירוע בעל נוכחות במסע, הוא מסמן משהו שבין ההתהלכות החופשית, הספונטנית או כזו שמנוהלת על ידי השגרה לבין מטרת הטיול. הוא מסמן משהו שבין המחשבות הפרטיות לבין תשומת הלב לסביבה.

השתייכות לקבוצה, עבודה בקבוצה, סדנא, כל אלה סוגים של מסעות.

גם בהם מתעצבת שגרה וגם בהם פרקים של תנועה ופרקי חנייה.

יש שיאמרו- זמני החנייה הם כאשר מסתיים פרק הזמן שהוקדש לסדנא- בין אם ניפגש שוב ובין אם בכך הסתיים המסע- מה שאמור לקרות קרה, והמטרה שהשגנו מבורכת גם אם איננה זו שהגדרנו מלכתחילה.

אציע את המחשבה הבאה: פרק חנייה יש בכל פעם שהמנחה מתערב בקבוצה. התערבות זו משנה את ההתנהלות השגרתית של הקבוצה, מאפשרת למידה על מה שמתרחש בקבוצה מול המטרה אליה אנו הולכים ואף יכולה לכוון את הקבוצה למטרה בצורה יותר מדויקת.

מנחים נוהגים לשאול:

ואיך אדע מתי הזמן המתאים לחנייה?

נראה כי הזמן הנכון הוא לאחר שצברנו די קילומטרז', וכאשר ההתערבות יכולה להסתמך על דברים שכבר קרו במסע, או לסייע לקבוצה ללמוד ולהתקדם להשגת המטרה. זה בשונה מהתערבויות שהכנו בבית ושאנו נדחפים לספק על מנת "להספיק את החומר".

נשאלתי:

ומה אם הקבוצה אינה מתייחסת להתערבות וממהרת לחזור ל"נסיעה"?

כדאי להתייחס להתערבויות כפעולה של מנהיגות, של הכוונה, של פילוס דרך. וכשמפלסים דרך- יש עמימות ויש חוסר ידיעה ורק ההתערבות היא זו שיכולה להבהיר אותן.

לעתים ניתן לחזור על אותה התערבות, אם התאימה קודם לכן- יתכן שהיא מתאימה גם עכשיו ולעתים קורה שהתנאים עוד לא בשלו ושהדרך שפילסנו לא די ברורה.

או פשוט להמשיך בנסיעה עד החנייה הבאה.

ללמידה על קבוצות והנחייה מוזמנים לפנות: hagit.saltzberg@gmail.com