לאחרונה בקרתי לראשונה בבודפשט. העיר מרשימה מאוד במבניה המלכותיים, רחובותיה הרחבים, מיני השווקים שבה, הפאבים המיוחדים לה והגשרים החוצים את הדנובה.
במהלך הביקור נזקקנו לשירות רפואי ומצאנו עצמנו מתרוצצים בין מרכז רפואי, לבית חולים ולמרכז לרפואה דחופה פרטית. התרוצצות זו חשפה בפנינו מראות השמורים לתושבי המקום ושירות הניתן בעיקר למי ששם מתנהלים חייו. היו אלו מראות מתסכלים וקשים ובשיחה עם כמה מהאנשים שפגשנו, שדברו אנגלית, הבנו כי מראות אלו מאפיינים גם מערכות ציבוריות נוספות בהונגריה.
לאחר שהכל בא על מקומו בשלום, אף ארמון או קניון כבר לא נראו אותו הדבר, מי שבלטו מול עינינו היו בעיקר תושבי העיר- תהינו מי מהם נזקק לאחרונה לשירות רפואי או אחד מבני משפחתו מאושפז במקומות בהם בקרנו.
או כפי שהיטיבה לנסח זאת אחת מחברותי שקבלה דיווח על האירוע: "זו הייתה הסתכלות שלא דרך "איזה עוד חווייה יכול המקום לספק לי?"
עבודה בארגונים מעלה פעמים רבות את חשיבות הנראות (appearance) כמרכיב בעשייה- בעת שיווק מוצרי ועבודת הארגון, בעת שינוי ארגוני- כביטוי לעשייה ולא רק להצהרת כוונות, כקביעת עובדות בעת קיום פיילוט, בעת השקת פרויקט חדש ועוד.
מזה זמן שמתי לב כי ככל שהפער בין הנראות לבין המציאות המוכרת ל"תושבי המקום" גדול כך תגבר הציניות, האדישות והקושי ליצור רתימה ושותפות. לעיתים יש שינויים או פרויקטים שמסתיימים בשלב הנראות. נכחתי בעבר באירועי השקה מרשימים ובעלי תוכן של תכנית חדשנית במספר ארגונים, כבר בעת האירוע ניתן היה לקלוט את הפער בין אווירת ה"מתחברים" ואווירת ה"מנוכרים" ולשער מכך את עתידו של הפרויקט- על האווירה בה ייושם או על עצם היתכנותו.
חשובה הנראות, ללא ספק, אך חשוב יותר לשים לב לגודל הפער בין הנראות לבין היומיום הארגוני, בין ההשקעה בנראות לבין ההשקעה במי שנושאים בהחזקה וחיזוק היסודות היומיומיים עליהם נבנית, בין השאר, הנראות.
במציאות הארגונית מי שיכולים להבחין בפערים אלו ולהגיב אליהם, לאו דווקא באופן אליו כיוונו, אינם תיירים אלא לקוחות הארגון וחלק מעובדיו.