את הפוסט הקודם ("שוק הכלים" מה-20.5.16) סיימנו בשאלה:
כיצד נאפשר למשתתפים לדווח על מה שלמדו בסדנאות מבלי שיחושו מתנצלים אם אינם בטוחים שיש להם כלי להדגים בעזרתו את ניצולה האפקטיבי של הסדנא?
הרעיון יכול להיות פשוט, אך לא בהכרח קל, ומורכב מארבעה חלקים:
חלק ראשון- למנות את מספר הפעמים שאמרנו, המנחים, כי עיקר הסדנא הוא החוויה והתובנות וכי לא יהיו כאן פתרונות. גם כאשר המשתתפים מבקשים לחשוב על פתרונות ודרכי פעולה אנחנו שוב מדגישים כי לא זה החלק המרכזי בלמידה בסדנא.
פעמים רבות- הם מאמינים לנו וכך הפכנו את דרכי הפעולה מיותרות בסדנא.
חלק שני- לחבר כמה שיותר את תכני הסדנא, כבר מתחילתה לאפשרויות היישום שיש, בכל נושא בו דנים או בכל פעילות שנראית מותאמת לסדנא בלבד. איפה עוד, במציאות היומיומית של המשתתפים: גוזרים בבושקות, מרכיבים פאזלים ומדלגים בין מספרים? החיבור למציאות של המשתתפים ושאלת הרלבנטיות- התכנית או ההתנהגותית, כדאי שיהיו חלק מתהליך הלמידה מתחילתו. רצוי כמובן כי המשתתפים יעשו את החיבור וכי נימנע, עד כמה שאפשר, מהכנת תשובות במצגת שהבאנו לסדנא.
חלק שלישי- תרגול, תרגול, תרגול. זכורה לי היטב הקבוצה שהצליחה לנהל דיון ארוך ומעמיק על חוסר הקשר בין משחק תפקידים בסדנא לבין המציאות, בין המעבדה הסדנאית לבין אפשרויות היישום לאחר מכן. כמנחת הקבוצה, לקח לי זמן להבין כי זהו "מנגנון השהייה" המרחיק את רגע האמת של החשיפה והתרגול היוצרים אי נוחות אצל המשתתפים, אי נוחות המאפשרת למידת התנהגויות חדשות.
את התרגול לא קיימנו וכמובן שבסוף הסדנא היו כאלו שאמרו: " לא קבלנו כלים".
המשתתף שהאיר את עיני ועיני המשתתפים האחרים אמר: "הייתה אפשרות לקבל כלים, אך העדפנו 'לדבר על' במקום 'לעשות את' ועכשיו ממש חבל שלא התעקשת אתנו". מורים טובים יש בקבוצות.
חלק רביעי - להדגיש את אפשרויות היישום שעלו במהלך הסדנא בשאלת הסיכום אליה יתבקשו המשתתפים להתייחס.
לדוגמא: "עלו כאן כל מיני אפשרויות כיצד נכון יותר לנהל קונפליקטים בעבודה- לסיכום אתם מוזמנים לציין אילו מבין הכלים האלה ראוי לנסות כשתחזרו לעבודה?"