בכל שנות עבודתי כיועצת ארגונית ומנחת קבוצות, נושאים עולים ויורדים ברמת הביקוש והפופולריות שלהם כתכנים ללמידה בסדנאות ולפיתוח ארגוני.
נושא אחד שומר על מעמדו ככזה ש"לא נס לחו" והוא נושא "ניהול זמן".
אין זה משנה כי התפיסות והכלים הבסיסיים הנלמדים בסדנאות אלו לא השתנו מזה שנים ואין לי ספק כי רבים מהמשתתפים למדו את מטריצת ה"דחוף-חשוב" הוותיקה יותר מפעם אחת ועדיין הסדנאות לניהול זמן נתפסות כתשובה להרבה מאוד קשיים שעולים במסגרת העבודה. נשאלת השאלה- מדוע ניהול זמן נכון או אפקטיבי נתפס כתשובה לכל כך הרבה בעיות?
הנה אפשרות:
"אינך יודע מה יבוא קודם יום המחר או יום מותך"- אומר פתגם טיבטי ידוע, המהווה מקור להבנה כי יש לכולנו dead line וכי זמננו בעולם יסתיים- אך איננו יודעים מתי.
לאור dead line אולטימטיבי זה אנו מפתחים התייחסויות לזמן הלא ידוע העומד לרשותנו: "לחיות את החיים במיטבם", " 50 מקומות לבקר בהם בטרם תמות", תחושה תמידית של מחסור בזמן כמו הארנב של עליסה בארץ הפלאות,
או עמדה של- "after all tomorrow is another day"" כאמרתה של סקרלט אוהארה, וכו'.
אנו מודדים את זמננו בהספקים אך לא בטוח שאנו מסופקים, או מתעכבים להעלות ספק אם הספקים הם אכן המדד הרלבנטי והנכון למדוד את זמננו טרם הdead line .
כך או כך- נוכחות הdead line למשימה יחידה או לחיים יחידים מהדהדת בראשנו כל הזמן ואיתה גם הרצון "לנצח" את הdead line על ידי דחיינות או "מועדי ב'". מכאן גם הציפייה כי אם אלמד להיות מאורגן יותר, אספיק יותר ואם אספיק יותר אוכל לומר כי נצלתי כראוי את יומי, את עבודתי וכמובן את חיי.
טוב נעשה אם בסדנאות אלו נמעיט לעסוק בניהול זמן, שכן הוא אינו זקוק לנו על מנת להתנהל, אלא נשים דגש על גישתנו להתנהלות עם משאב מתכלה זה מתוך רצון לאפשר למשתתפי הסדנאות ללמוד, על התפיסות והגישות האישיות שמשפיעות על התנהלותנו בזמן ועל הרגעים בהם הכי מספק לומר: "מה שיש מספיק לי".